הרבה דלפין הורבילר

בימים האחרונים אני נזכרת כל הזמן באנקדוטה מלפני כמה שנים. הוזמנתי אז על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים לשאת דברים בפני סטודנטים, קהל של צעירים ישראלים שהכינו לי סדרה של שאלות

אחד מהם הרים את ידו ושאל אותי: “איך את חושבת שאפשר להיות נציג דתי ולהגן על החילוניות?”. אחר שאל אותי: “איך את יכולה להיות גם רב וגם פמיניסטית?” וסטודנט שלישי הציג שאלה שכיחה למדי: “האם את חושבת שישראל יכולה להיות גם מדינה יהודית וגם דמוקרטית?” כאן עצרתי את מטח השאלות כדי לשאול שאלה בחזרה, ולהזמין את בני שיחי להתבוננות פנימה. ציינתי בפניהם שכל אחד בדרכו, ניסח את אותה שאלה שאפשר לסכם אותה כך: האם אפשר להיות גם זה וגם זה? האם אנו יכולים לחיות בו זמנית בעולם אחד ואחר? או במילים אחרות: האם מונחי המשוואות האידיאולוגיות שלנו נידונים להתעמת זה עם זה בצורה כה פשטנית? או להיפך, האם יש אפשרות להכניס מעט מורכבות לוויכוחים שלנו, לברוח מהקריאות השטחיות על הזהויות שלנו, החילוניות שלנו, הפמיניזם שלנו או היהדות שלנו, כדי להביא ביטויים פחות קריקטוריים? אני יודעת למה הזיכרון הזה מעסיק אותי היום: אני שומעת את ההד הקבוע שלו בדיונים על מה שקורה היום בישראל. אני כל הזמן קוראת מעטם של פרשנים רבים שהמדינה היהודית מנצחת את המדינה הדמוקרטית, שישראל בוחרת ביהדות נגד ערכים ליברליים, התנ”ך והתלמוד נגד הנאורות והמודרנה… ואני רוצה לזעוק

לא שאני לא רואה את הסכנה לדמוקרטיה הישראלית שקיימת היום. צריך להיות נאיבי מאוד כדי לא להכיר בתופעה הפועלת, כמראה דיי מדויקת של מה שקורה במדינות אחרות: עליית הלאומיות והפופוליזם, אובססיית הזהויות, ההתקפה על מוסדות הדמוקרטיים, התקשורת, העצמאות של מערכת המשפט, זכויות המיעוטים או ערכים פרוגרסיביים; אובססיה לאומנית או דתית, לזהויות “טהורות” או “אותנטיות”; דמותו של המנהיג שאסור להטיל ספק בדרכי שלטונו, המדבר בשם העם כדי לחזק טוב יותר את כוחו או את הגנתו האישית… כל זה אינו מקורי במיוחד, גם אם זה לא משמח את המתענגים על הדמוניזציה של ישראל, שאוהבים לתאר את שגיאותיה או הפגמים שלה שלכאורה הם נוראיים יותר מאלו של שאר העולם

אין צורך לבזבז זמן בניסיון לשכנע את האובססיביים האלה במשהו אחר: הם תמיד יהפכו את ישראל לאשמה העיקרית, שחקן לא מוסרי או נגוע יותר מהאחרים, באותה אשמה. סליחה, אבל הסחף הלאומני והאנטי-ליברלי של ישראל אינו יותר בלתי מוסרי ומסוכן מזה שמתבטא במקומות אחרים… או ליתר דיוק, זה באותה מידה

נותרה הקטסטרופה האחרת, שמזיקה יותר לדעתי, הטוענת שלכוח הפעיל מאחורי המפעל הזה של אי-יציבות דמוקרטית יש שם: יהדות. ושם אני רועדת. אני זועמת לראות את הממשלה החדשה הזו מטפחת סטייה כזו, המדברת בשם כבוד לערכים היהודים “האמיתיים והמסורתיים”, מעמידה את עצמה כערובה לטוהר הזהות ומקימה משרדים ממשלתיים בשמה, עושה דה-לגיטימציה לקולות היהודים האחרים בעולם, כדי לתת הכשר רק לקול האורתודוקסי והמשיחי-לאומי. היא נאבקת נגד השוויון בין גברים לנשים, נגד הומוסקסואליות, או בניסוח אחר, בעד העליונות האתנית, וכל זאת בשם “ערכים יהודיים”. אז לא, המדינה היהודית לא ניצחה את המדינה הדמוקרטית…מהסיבה הפשוטה והטובה שהם שניהם המפסידים העיקריים של התפנית הנוכחית. היהדות היא היום מושא למחטף אידיאולוגי, הקוטע בשם הוודאות המשיחית-לאומית חלק משמעותי ממנה, ממה שהיא עדיין יכולה להיות

הנביא ישעיהו מאשר זאת בנוסח הפסוק הידוע ” לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶֽחֱשֶׁ֔ה ” וקולו מהדהד היום, עבור רבים מאיתנו, כציווי קדוש. למען אהבת ציון עלינו לדבר

כמובן שאני יודעת טוב יותר מאחרים מה הופך את הנאום הזה למורכב, דבר שלעיתים גורם לרצון לצנזרו. השנאה האנטישמית, בעודה מפנטזת על סולידריות יהודית בלתי פוסקת, חוגגת תמיד במחלוקות הפנימיות של העם היהודי. האובססיה האנטי-ציונית, המחפשת כל דבר שעלול לערער עוד יותר את זכות הקיום של ישראל, מכשירה כל ביקורת, במיוחד כשהיא מושמעת ב”קול יהודי”. עם זאת, אני רוצה כעת לצרף את קולי לקולותיהם של כל אותם אוהבי ישראל החשים נבגדים ויודעים היטב שמחר הם יואשמו בכך שהם אויביי אותו הפרויקט אותו אהבו וטיפחו

להיות מואשמת בבגידה או בחוסר לגיטימיות, הוא עבורי דבר שכיח, ואני מורגלת בכך. בשנים האחרונות כל כך הרבה פעמים שמעתי שאני רמאית, שאין ליהדות שלי “זקן”, שהיא לא דוגמטית מספיק בכדי להיות אותנטית. שאין מושג כזה ‘אישה רבנית’, שהציונות השמאלנית שלי, שההוקעה שלי את השפעות הקולוניזציה, או הדאגה שלי לסבל הפלסטיני הפכו אותי לבוגדת, נאיבית או חסרת אחריות

וכל כך הרבה פעמים נאלצתי לחוות התנגשויות עם קולות שמרניים, שבסופו של דבר הבנתי מה באמת מייחד אותנו: זה בעצם לא האמונה שלנו, לא הפרקטיקה שלנו, ולא ההתקשרות שלנו למסורת. וגם לא הדאגה שלנו לעתיד העם היהודי. לא, זה משהו בסיסי יותר: היחס שלנו לאותנטיות.לעתים קרובות מאוד עומד לפניי מישהו המשוכנע שהוא היהדות ה”אמיתית”, המסורת ה”אמיתית”, הנציג החוקי והמוסמך של נאמנות להיסטוריה ולדורות קודמים, המתרגם המושבע לרצון האל, של אבותינו או של חז”ל

מולו, ובניגוד אליו, אני טוענת שלאף אחד מאיתנו אסור שתהיה החוצפה לומר את זה, ושאני לא מייצגת יותר ממנו את היהדות האמיתית. המסורת מדברת ודיברה תמיד בקולות רבים. ההיסטוריה, הדרמות שלה, ההפתעות והטרגדיות שלה הולידו פרשנויות מורכבות ולפעמים סותרות, אבל אף פעם לא בלתי לגיטימיות

המסר מקראי של מגילת אסתר מדבר על הישרדות גלותית ואזהרה מפני ניצול לרעה של כוח פוליטי, והוא בהחלט אינו דומה למסר של ספר יהושע, המדבר על כיבוש צבאי ותשוקה לריבונות. הם מדברים בשפות שונות מתוך היהדות, בהקשרים ובגיאוגרפיות שונות. המשיחיות היהודית הביאה גם הטוב וגם רע להיסטוריה, חוללה פלאים ואסונות, עוררה תקוות ואכזבות, נביאי אמת ונביאי שקר. היא זכתה לשבחים או לגנאי, ניצלה מומנטום נוסטלגי לעבר שחלף או הבטיחה עתיד אוטופי לצדק. היא ידעה לאחד או להיפך להזין פילוגים

היו לה פנים רבות, בהקשרים היסטוריים שונים. וכוחה של היהדות היה לשאוב מהספרייה העצומה שלה את המשאבים להישרדות וחוסן. לגרום לספרים אלה להדהד דרך קולם של גברים ונשים המחויבים לתקופתם. ומעל הכל, היה לה את היכולת, למזלה הטוב, להקשיב לקולות שהביאו לתוכה את כל הסתירות הללו

הפרשנות היהודית של בן גביר היא רק קול/שפה אחת מכל מה שהיהדות יכולה לדבר. זו לא השפה היהודית שלי, לא השפה שבה אני מדברת אל ילדיי, תלמידיי או חבריי, לא זו שבה אני מאמינה. המסר הבלעדי והבלתי כולל של בן גביר, מרושש ומגנה אותנו כאשר הוא מתיימר להחזיק בלגיטימציה מלאה. חייבים להילחם בו מתוך המסורת היהודית עצמה, ולא רק על ידי כוחות הדמוקרטיה המודרנית. זה תלוי בנו ואסור שנאפשר שהציונות והיהדות יחטפו על ידי מי שרואים את עצמם כבעליהם היחידים. עלינו להילחם למען הדמוקרטיה בישראל, לא נגד היהדות, אלא איתה ובזכותה

‏תרגום ג׳יל אלכסנדר
* ‏ישעיהו 62:1